תמ"ש 25529-08-20

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב מכירת מניות בחברה בבעלות גבר ואישה שחתמו על הסכם גירושין. חלקה של האישה בחברה היה אמור להימכר, כאשר לגבר הייתה זכות סירוב ראשונה. האיש טען כי כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט לפקח על המכירה לא עשה מאמץ מספיק למכור את המניות, וכי הוא שיתף פעולה באופן מלא. עם זאת, בית המשפט מצא כי כונס הנכסים השקיע מאמצים ניכרים וכי שיתוף הפעולה של האיש לא היה מספיק ולא כנה. עוד נטען, כי לכונס הנכסים לא הייתה סמכות להגיש בקשה למכירה כפויה, אך בית המשפט דחה טענה זו והדגיש את התנהגותו המפריעה של האיש. לאחר שמיצה את כל האפשרויות האחרות, החליט בית המשפט כי הסעד המתאים הוא צו רכישה כפוי, המחייב את הגבר לרכוש את מניותיה של האישה. שווי המניות נקבע על סמך הערכת שווי קודמת, כאשר האיש נדרש לשלם 12,061,650 שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2015 ועד למועד התשלום בפועל. בית המשפט גם הורה כי כל תשלום לאישה יצטרך להתחשב במסים המגיעים וכי הגבר יישא בהוצאות האישה והכונס בהליך. בנוסף, דחה בית המשפט את בקשת כונס הנכסים להעברת חלקה של האישה בדיבידנד, וסבר כי יש לברר זאת בהליך נפרד. פסק הדין הדגיש את חוסר האמון העמוק והקונפליקט הממושך בין הצדדים, ואת חוסר תום הלב של הגבר ביישום הסכם הגירושין. בית המשפט הגיע למסקנה כי רכישה כפויה נחוצה כדי להבטיח חלוקה הוגנת של המשאבים ולפתור את המצב המורכב. בפסק הדין הוזכרה גם האפשרות להגיע לאותה מסקנה על פי דיני העשיית עושר, תוך הדגשת קבלת טובות הנאה שלא כדין על ידי הגבר מזכויות האישה בחברה.