עפ"ג 4630-06-21

תקציר

המדינה ערערה על החלטת ערכאה נמוכה יותר לפצות את המשיב לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעקבות זיכויו מאשמת עבירות אלימות כלפי חברתו לשעבר (המתלוננת). בין המשיב למתלוננת שררה מערכת יחסים רומנטית קצרה, במהלכה חיו יחד. ויכוח ביניהם הוביל למעצרו של המשיב ולהגשת כתב אישום בגין חבלה חמורה ותקיפה פשוטה. המתלוננת מסרה שלוש הודעות במשטרה, וחזרה בה מהאשמתה הראשונית באלימות מצד המשיב בהודעה השנייה והשלישית. בדיון ההוכחות העידה המתלוננת והסבירה כי הודעתה הראשונית הייתה שקרית ומונעת מקנאה. בית משפט קמא זיכה את המשיב, בנימוק של סתירות בעדותה של המתלוננת וכשלי חקירה. הסוגיה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם המשיב זכאי לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, המאפשר לבית המשפט להורות על פיצוי לאחר שראה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית המשפט קבע כי עצם הזיכוי אינו מקנה זכות אוטומטית לפיצוי וכי נסיבות המקרה אינן מצדיקות זאת. למדינה היה יסוד סביר להאמין באפשרות ההרשעה על סמך סמיכות שתי הודעותיה הראשונות של המתלוננת לאירוע ודמיונן לעדותה בפני צוות בית החולים. בית המשפט ציין כי תופעת התלונות החוזרות בהן בתיקי אלימות במשפחה אינה נדירה, והחלטת המדינה להמשיך בהליכים הייתה סבירה. יתר על כן, מחדלי החקירה שהוזכרו בפסק הדין לזיכוי לא היו חמורים דיים כדי להצדיק פיצוי. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין להפעיל במקרה זה את שיקול הדעת הנתון לבית משפט קמא בעניינים אלה, וערעור המדינה לביטול החלטת הפיצוי התקבל.