עת"מ 62927-12-16

תקציר

העותרים ביקשו כי הקרקע שהעבירו לרשות תוחזר להם, מאחר שלא שימשה לצורכי ציבור, או לחילופין כי המדינה תרכוש מהם את הקרקע לפי סעיף 195(2) לחוק הת"ב. הקרקע המדוברת הועברה לנציב העליון לצורכי ציבור לפני למעלה משבעים שנה ויועדה לצורכי ציבור כגון כבישים. העותרים טענו כי ייעוד הקרקע לצורכי ציבור מגביל את יכולתם של הבעלים להעביר את הקרקע ומאלץ אותם לוותר עליה. עם זאת, השופט קבע כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות המוכיחות כי ההעברה הייתה כפויה. נהפוך הוא, העובדות הצביעו על כך שההעברה הייתה מרצון. ראשית, הקרקע נרכשה לאחר אישור תכנית המתאר המייעדת אותה לצורכי ציבור, דבר המעיד על ידיעת הרוכשים והסכמתם. שנית, המנוח יזם את חלוקת הקרקע והפיק ממנה הטבות, שכן ניתן היה לחלק אותה לחלקות קטנות וסחירות יותר עם דרכים המובילות אליהן. שלישית, העותרים לא הצליחו להוכיח כי תכנית המתאר שבמסגרתה הועברה הקרקע אכן אושרה, דבר היוצר ספק שיש לפרשו כאחריות העותרים. לבסוף, הדגישה השופטת כי חלוף הזמן מקשה יותר ויותר על העותרים להביא ראיות, ועל כן נטל ההוכחה מוטל עליהם כבד. מאחר שהעותרים לא הוכיחו העברה כפויה, דחה השופט את העתירה מבלי לדון בטענות המדינה לשיהוי ולהתיישנות והורה לעותרים לכסות את הוצאות המדינה בסך 25,000 ₪.