עמ"ה 93/90

תקציר

חברת פארק הירקון חתמה על הסכם עם שמונה אנשים, מייסדי החברה המערערת, בשנת 1982. על פי ההסכם, המערערת תקים בית קפה בשטח החברה ותקבל בתמורה זיכיון להפעלתו. תקופת הזיכיון נקבעה לחמש שנים, עם אופציה להארכה בחמש שנים נוספות. המערערת בנתה את בית הקפה בין השנים 1983-1985 והחלה להפעיל אותו במאי 1985. בינתיים מומשה האופציה, והאריכה את חוזה החכירה לעשר שנים בסך הכל. המחלוקת המרכזית הייתה האם זכות החכירה מהווה "נכס קבוע" לפי דיני המס, התלוי בפרשנות תקופת החכירה. בית המשפט קבע כי תקופת החכירה אינה כוללת את תקופת הבנייה, ולכן לא מדובר בנכס קבוע. טענות המשיב כי יש לכלול את תקופת הבנייה בחוזה השכירות התבססו על שלושה טעמים חלופיים, שכולם נדחו על ידי בית המשפט. ראשית, החזקתה של המערערת במהלך הבנייה לא הייתה בלעדית, שכן החברה פיקחה על הפרויקט. שנית, דיני המקרקעין הכלליים דורשים שהחזקה תהיה ייחודית, מה שלא היה המקרה כאן. שלישית, הפיצול בין תקופת הבנייה לתקופת החכירה לא היה מלאכותי ואין להתעלם ממנו. פסק הדין דן גם בהשלכות הממצא על ניסיונה של המערערת לקזז הפסד שנעשה בשנת 1985 כנגד רווחים בשנת 1988, ועל פסילת ספרי המערערת בשנת 1986. בית המשפט קבע כי יש להקדים את ההפסד מסוף שנת 1986 ולהתאים אותו בשנים שלאחר מכן בהתאם לקצב עליית המדד השנתי. כל צד נשא בהוצאותיו ושילם את שכר טרחת עורך דינו של הצד השני, כאשר המשיב שילם 7500 ש"ח ומע"מ.