דנ"א 5476/20

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לסכסוך מקרקעין בו מעורבת המבקשת, אשר חוכרת חלקת קרקע מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ומפעילה עליה בית אבות. המבקשים ביקשו להרחיב את פעילותם באמצעות חכירת חלקות קרקע סמוכות נוספות מרמ"י. בדרך כלל, הקצאות כאלה נעשות באמצעות מכרז פומבי, אך המבקש ביקש פטור, אשר אושר על ידי ועדת הפטור של רמ"י. הוועדה אישרה את הקצאת הקרקע בתנאים מסוימים, בהם הגבלה על שינוי ייעוד החכירה לשבע שנים. המבקש התנגד להערכות שווי הקרקע, שהתבססו על ייעודן התכנוני של החלקות, ולא על יישומן בפועל כבית אבות, דבר שהגביל את יכולתו של המבקש להרחיב את עסקיו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המבקשת, אך המשיבים (רמ"י) ערערו בטענה כי השומות צריכות לשקף את שווי השוק של הקרקע על בסיס מלוא הפוטנציאל התכנוני המאושר שלה. ועדת הערר, בהרכב המשנה לנשיא ח' מלצר והשופטים י' קרא וי' אלרון, קיבלה את ערעור המשיבים וקבעה כי השומה אכן צריכה לשקף את שווי השוק מבלי להתחשב במגבלות החכירה. השופט אלרון התנגד. לאחר מכן ביקש המבקש דיון נוסף, אך בקשתו נדחתה. השופט קבע כי פסק הדין אינו סותר פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון ועולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת. זאת ועוד, השאלה הפרשנית העומדת בלב פסק הדין - האם יש להתחשב במגבלות שימוש בחכירה בשומות שווי מקרקעין לצורך פטור ממכרז - לא נענתה באופן סופי על ידי בית המשפט העליון בעבר. משכך, פסק הדין עומד בעינו, ובקשת המבקש לדיון נוסף נדחתה.