עע"מ 3478/07

תקציר

במקרה דנן, ערערה המערערת על סמכותה של הוועדה המחוזית לשנות את החלטתה הראשונית מיום 8.9.2004 בנוגע לתכנית תב"ע, בטענה שהתקבלה ללא התנגדויות נוספות. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי על פי חוק התכנון והבנייה, ובפרט סעיפים 100, 105 ו-106(ב), על הוועדה להציע למי שעלול להיפגע מהתנגדות הזדמנות להציג טיעונים לפני קבלת החלטה. ההחלטה המקורית הייתה ראשונית, כפי שעולה מנוסחה, שהצביע על כוונת הוועדה לבחון מחדש עניינים לא פתורים לאחר שמיעת כל הצדדים. מכאן, שטענת המערער כי ההחלטה היוותה קבלה משתמעת של התנגדותו מופרכת. בית המשפט תמך בסמכותה של הוועדה לבחון ולשנות את החלטותיה, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת. טענות המערערת בדבר חוסר הסבירות של החלטתה המאוחרת של הוועדה, שאיזנה בין שמירה זמנית על שימוש זמני בקרקע חקלאית לבין פיתוח עתידי למגורים, נדחו. בית המשפט קבע כי החלטה זו נופלת בגדר הסבירות, נוכח הצורך לשקול אינטרסים ציבוריים ותכנוניים רחבים יותר. בנוסף, נדחתה טענת המערערת בדבר הבטחה שלטונית מחייבת, שכן לא החלטת הביניים של הוועדה המחוזית ולא הסכמי הוועדה המקומית היוו התחייבות מוסמכת. לעניין רשות הערעור למועצה הארצית, הסכים בית המשפט עם הערכאה הנמוכה יותר כי מצבה של המערערת אינו מצדיק מעורבות של המועצה הארצית. בסופו של דבר, ערעורו של המערער נדחה, והוא חויב לשלם שכר טרחת עורך דין לוועדה המחוזית, למינהל מקרקעי ישראל ולוועדה המקומית.