ע"א 1162/96

תקציר

בעניינה של המערערת מס' 1, הילה וייס, ניתח בית המשפט העליון את יחסי הגומלין המשפטיים בין קבלת תגמולים לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה לבין הגשת תביעת נזיקין נפרדת נגד צד אחראי. וייס, שנפצעה מכדור שירה המשיב מס' 1, קיבלה הטבות בשל פציעתה שהוכרה כפעולת איבה. היא הגישה תביעת נזיקין נגד הפרט ומדינת ישראל בגין רשלנות. עם זאת, תביעתה נדחתה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי משום שחוק הנכות קובע כי תביעה כזו תוכל להתקדם רק בהסכמת המוסד לביטוח לאומי ובתשלום קצבאות. הסוגיה המרכזית הייתה האם וייס זכאי לנהל ולנהל את תביעת הנזיקין תוך קבלת תגמולים, ללא צורך מיידי בפירעון או הסכמה לכך. בית המשפט העליון צידד בפרשנות מקלה, והדגיש כי החוק מבחין בין ניהול תביעה לבין גביית פיצויים. נקבע כי הגשת תביעת הנזיקין אינה מחייבת הסכמה של המוסד לביטוח לאומי בשלב זה, אלא רק גביית פיצויים תגרור דרישה זו. פסק דין זה תומך בעיקרון לפיו מניעת ניהול תביעות אינה צריכה להגביל אדם מלתבוע פיצוי מלא, בהתאם לעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החלטה זו מאפשרת לנפגעים להמשיך בהליכים המשפטיים ללא הנטל המיידי של החזר תגמולים, ובכך שומרת על זכויותיהם לתבוע פיצויים מלאים. הערעור התקבל, הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והבהיר את יכולתה של התובעת לקיים את שתי התביעות עד לבחינת גביית הפיצויים.