ב"ל 60404-08-20

תקציר

התובע, עובד רכבת ישראל משנת 1990, הגיש תביעה נגד הנתבע, בה ביקש להכיר בליקוי השמיעה שלו כפגיעה בעבודה עקב חשיפתו לרעש בעבודה. התובע עבד בתפקידים שונים במהלך עבודתו, לרבות כחייל, מנהל תחנה ומנהל פרויקטים. לטענתו, הוא נחשף לרעש מזיק בעבודה, שגרם לו לירידה בשמיעה. עם זאת, הנתבע דחה את טענתו וקבע כי לא נחשף לרעש מזיק מאז שנת 2007. בית הדין בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע אכן נחשף לרעש מזיק בתקופת עבודתו הראשונה עד שנת 2007. עם זאת, בתקופת עבודתו השנייה בין השנים 2007 ל-2015, עת נחשף התובע לרעש, הוא לא הוכיח כי חשיפה זו נמשכה לפחות ארבע שעות ביום, המהווה את הסף החוקי להיחשב לרעש מזיק. במשך תקופת עבודתו השלישית לא הצליח התובע להוכיח כל חשיפה לרעש מזיק. כמו כן, בית המשפט קבע כי התובע הגיש בעבר תביעה בגין ירידה בשמיעה, אשר נדחתה בשנת 2016 בשל היעדר תיעוד של ירידה בשמיעה. גם התביעה הנוכחית, שהוגשה בשנת 2020, הוגשה בטרם עת על פי החוק, שכן היא לא עמדה בדרישת ההגשה בתוך 12 חודשים מיום התיעוד הראשון של הירידה. בסופו של דבר, פסק בית הדין נגד התובע והגיע למסקנה כי לא עמד בתנאים להכרה בליקוי השמיעה שלו כפגיעה בעבודה לפי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי. כתוצאה מכך, נדחתה גם תביעת התובע בגין טנטון, מצב הקשור לירידה בשמיעה. התובע חויב לכסות את הוצאות הנתבע, בסך 4,000 ₪, בתוך 30 יום. שני הצדדים עודכנו על ההחלטה, שעליה ניתן לערער בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.