ת"צ 34133-12-21

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והאם מקרה מסוים נופל בתחומו. הדיון נסוב סביב הגדרת "לקוח" והאם המבקש יכול להיחשב כזה. בית המשפט בוחן פסקי דין קודמים, כגון פרשת יהב, אשר פירשו את החוק באופן מרחיב והתמקדו במערכת היחסים שבין המבקש למשיב. מובהר כי לא כל אדם יכול לתבוע כל משיב, אך הבקשה צריכה להתייחס לאינטרס העסקי המרכזי של המשיב ולא להיות שולית. במקרה דנן, המשיבה הינה חברת השכרת רכב וליסינג המציעה כיסוי ביטוחי במסגרת שירותיה. מכיוון ששירות זה אינו שולי, ובהתחשב באופיו הרגיש של הביטוח, הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מעסקי החברה. פסק הדין בוחן גם את הרציונאלים העומדים מאחורי מוסד התובענות הייצוגיות ומוצא כי הם מסופקים במקרה זה. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים בענייני ביטוח (סעיפים 1 ו-2 לתוספת השנייה) ומגיע למסקנה כי די בציפייה סבירה לקבלת שירות מהמשיב כדי להגדיר את המבקש כ"לקוח". בנוסף, אופיו הייחודי של עיסוקה של המשיבה, המציע פתרונות ביטוחיים לציבור, נוטה לטובת פרשנות רחבה של החוק והתרת התובענה הייצוגית. השופט מגיע למסקנה כי אין מקום לדחות את הבקשה וכי יש לבחון את בקשת המבקש במסגרת התוספת השנייה. המשיב נדרש לשאת בהוצאות המבקש, ונקבע לו דיון קדם משפט.