ת"א 62146-11-15

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הזכויות בחלקת קרקע הנתבעת הן על ידי התובע והן על ידי הנתבע צחי. התובעת טענה כי רכשה את הזכויות במקרקעין באמצעות שני הסכמים נפרדים, ולכן יש לרשום אותה כבעלים. עם זאת, השופט מצא כי לא ניתן להוכיח שאף אחד משני ההסכמים לא היה עסקאות נדל"ן. ההסכם הראשון, בין לוטוף לבין נימר המנוח, וההסכם השני, בין התובע לבין אביו של לוטוף, לא נתמכו בראיות מספיקות. בנוסף, לא הוכח הסכם בכתב בין שלושת האחים, נימר, מוטלק וזהרה, לחלוקת העיזבון המשותף, שלטענת התובע העביר את זכויותיהם של שני האחרונים לנימר. ללא הסכמים אלה, טענת התובע כי יש להם עדיפות על פני טענתו של הנתבע צחי אינה ראויה. השופטת הדגישה כי אי רישום ההסכמים על ידי התובע או אפילו הערת אזהרה במשך למעלה מ-15 שנה החלישו משמעותית את עניינם. יתרה מכך, השופט ציין כי טענתו של צחי, המבוססת על הסכם שלישי, נתמכת בראיות כגון הערת אזהרה, דוחות מס ותמורה. למרות סתירות מסוימות בעדותו של צחי, קבע השופט כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי זאהי פעל בחוסר תום לב או ידע על ההסכם הראשון והשני. לפיכך, התביעה לפסק דין הצהרתי, הקובע את זכותה של התובעת בקרקע, נדחתה. תחת זאת, חויב התובע לשלם לנתבע צחי 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין.