ע"א 4248/19

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בתאונת דרכים שאירעה בשנת 2012, אשר הותירה את המערער, יליד 1985, פצוע ואובחן כחולה פיברומיאלגיה. הערעור והערעור שכנגד נסובים סביב הפיצויים שנפסקו למערערת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט המחוזי פסק בעבר למערער סך של כ-1,150,000 ₪, לרבות פיצוי בגין אובדן הכנסות בעבר ובעתיד, כאב וסבל והוצאות נוספות. הן המערערת והן המשיב הגישו ערעורים על הפיצוי שנפסק. עיקר הטענה בערעור נוגעת לפער בין אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו למערערת כתוצאה מהפיברומיאלגיה שלה. המערערת טענה כי היה על בית המשפט לקבל את הערכת המומחית בדבר נכותה התפקודית, המוערכת בכ-50%-60% מתבולתו של אדם בריא. עם זאת, בית המשפט קבע את נכותה התפקודית בשיעור זהה לשיעור נכותה הרפואית, שנקבעה בשיעור של 20%. השופט י' עמית הדגיש כי לעיתים קרובות קיים חוסר התאמה בין נכות רפואית לנכות תפקודית וכי זו תלויה במידה רבה בנסיבותיו הספציפיות של הנפגע. במקרה דנן, בית המשפט ביסס את הערכת הנכות התפקודית שלו על עדות המומחה, שתאמה את התקנות ולא תוצאה של בחינה פרטנית של נסיבות המערער. השופט עמית הדגיש את שיקול דעתו של בית המשפט קמא בהערכת נכות תפקודית וכושר השתכרות ובחר שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. היבטים אחרים של הערעור והערעור שכנגד התייחסו לפיצויים שנפסקו בגין ראשי נזק שונים, לרבות השתכרות, סיוע לצד שלישי והוצאות עבור תרופות וטיפולים. השופט עמית הגיע למסקנה כי סך הפיצויים שנפסקו היה סביר ולא גילה טעויות בולטות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל. כל צד יישא בשכר טרחתו.