רע"א 49/07

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של סכסוך משפטי מורכב סביב הסכם שכירות נכס משנת 1962. מדובר בבקשה לחופשה כדי לערער על פסק דין שדחה תביעה של משכיר לפנות שוכר ולבקש פיצוי על תיקונים. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט את פסק דינו המקיף והמנומק היטב של בית משפט השלום. האחרון בחן בדקדקנות את עילות הפינוי ומצא אותן בלתי מבוססות. באופן ספציפי, בית המשפט קבע כי תיקונים שבוצעו על ידי השוכר היו נחוצים בשל מצבו הרעוע של הנכס ורשלנות המשכיר עצמו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן להטיל על השוכר אחריות לנטישה או אובדן של המקום המושכר. לגבי התביעות הכספיות חויב השוכר לשלם למשכיר 35,000 ₪, המהווים מחצית מעלויות התיקון הקבועות בחוק. בית המשפט המחוזי הדגיש כי החלטת בית משפט השלום התבססה בעיקרה על קביעות עובדתיות, שאינן נתונות להתערבות של ערכאת ערעור, במיוחד בגלגולו השלישי של הערעור. עם זאת, בית המשפט המחוזי כן הציע תובנה להיבט משפטי אחד, והסכים עם פסיקת הערכאה הנמוכה יותר כי לא ניתן לפנות את השוכר משום שלא מנע נזק לנכס כאשר התיקונים היו באחריותו המשפטית של המשכיר. שופט בית המשפט המחוזי הדגיש את חשיבות החזקת הנכסים המושכרים על ידי השוכרים, אך במקרה הספציפי הזה בחר שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום, בהתחשב בנסיבות הספציפיות וברשלנות המשכיר עצמו. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה, מה שחיזק את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. לפסק דין זה השלכות על הבנת הזכויות והחובות של שוכרים ומשכירים, במיוחד בכל הנוגע לתהליכי תחזוקת נכסים ופינויים.