ע"א 4352/15

תקציר

במקרה הנדון, התייחס בית המשפט לביטול הענקות רכוש ללא תמורה של חייב לפני פשיטת הרגל, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. הנושא המרכזי היה פרשנותו של סעיף זה, ובפרט בנוגע ליכולתו של הנאמן לבטל מענקים שניתנו על ידי פושט הרגל עד עשר שנים לפני מעשה פשיטת הרגל. התיק נסב על שני שיקולי זמן עיקריים: התקופה הארוכה שבין העברת הנכס לאמו של החייב לבין הענקת הנכס למערערת לאחר מכן, והשיהוי בין ידיעת הנאמן על ההעברה לבין הגשת בקשת הביטול. למרות שחלפו חמש עשרה שנים מאז ההענקה המקורית והביקורת על חוסר המעש של הנאמן, דעת הרוב קבעה כי לא חוק ההתיישנות ולא דוקטרינת השיהוי חוסמים את תביעת הנאמן. השופט הנדל, בתמיכת המשנה לנשיא ג'ובראן, הדגיש כי ביטול ההענקה מותר על פי החוק, וציין כי לא הייתה התנהגות בלתי הולמת מכוונת של הנאמן או הסתמכות קונקרטית של המערערת על השיהוי. בית המשפט דחה טענות לפגיעה פרוצדורלית במערערת והכיר בזכותו של הנאמן להתחקות אחר העברת הנכס ולבטל אותה. לעומת זאת, השופטת ברק-ארז חלקה על כך, וקבעה כי השיהוי החריג והיעדר ההצדקה מצד הנאמן מהווים עילה לקבלת הערעור. בסופו של דבר, פסק הרוב לאשר את ביטול המענק, תוך שהוא משקף איזון זהיר בין הנורמות המשפטיות המסדירות הענקת רכוש בפשיטת רגל לבין השיקולים ההוגנים הקשורים לעיכוב הליכי אכיפה.