ע"א 431/82

תקציר

המערערת השתתפה וזכתה במכרז שפרסמה המשיבה לביצוע עבודות פיתוח שכונות בירושלים. בתנאי המכרז לא צוין לוח זמנים להשלמת העבודה. כאשר ניגש המערער לחתום על החוזה, נודע לו כי המשיב ציפה שהעבודה תושלם בתוך 75 יום, דבר שלדעת המערערת אינו אפשרי. המערערת סירבה לחתום על החוזה ותבעה את המשיב בגין הפרת חוזה ודרשה פיצויים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי אין חוזה מחייב משום שלא הייתה ספציפיות לגבי מסגרת הזמן, שנחשבה לפרט מהותי. המערערת ערערה לבית המשפט העליון בטענה כי אי ציון מסגרת הזמן אינו מבטל את החוזה וכי ניתן לפתור את הסוגיה לפי סעיפים 26 או 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, בקובעו כי העדר פרט אינו שולל את קיומו של חוזה אם ניתן למלא את הפירוט. בעוד סעיף 26 מתייחס לפרטים נלווים, סעיף 41 קובע כי יש לקיים התחייבויות תוך זמן סביר אם לא הוסכם על מועד. מאחר שהמשיבה לא כללה מסגרת זמן במכרז, היא הסכימה למסגרת זמן סבירה. בית המשפט הורה למשיבה לשלם למערערת פיצוי בסך 55,694 ₪, צמוד למדד עלות הבנייה מחודש מאי 1980, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין בסך מיליון ₪.