עת"מ 40018-04-10

תקציר

בית המשפט מצא כי החלטת ועדת הפטור להקצות מקרקעין לעותר, ח.ח. ביטון, לשארית חייו, הייתה בלתי סבירה ודינה להתבטל. ההחלטה המקורית התבססה על טענה כי בקשתו הראשונה של ביטון להקצאת קרקע קדמה לשינוי חקיקה, שלא הוכח. כמו כן, הוועדה לא סיפקה כל הסבר לדחיית המתווה המוצע להקצאת קרקע ל-25 שנה, ללא אפשרות הארכה או ירושה, עליה הסכימו המינהל וביטון. השופט מתח ביקורת על התנהלות הוועדה בעניינו של ביטון, שסבל מעיכובים מוגזמים ומחוסר הסבר להחלטות שהתקבלו. השופט דחה גם את הטענות בדבר הבטחות מנהליות ואפליה, ולא מצא ראיות התומכות בהן. משכך, קבע בית המשפט כי יש להקצות את הקרקע לביטון לתקופה של 25 שנה, בהתאם למתווה המוסכם, והורה למינהל לכסות את שכר טרחת העתירה ואת שכר טרחת עורך דינו של ביטון, בסך 40 אלף שקל. פסק הדין הדגיש את ייחודו של המקרה של ביטון ואת הצורך בפתרון סביר והוגן.