עמ"ה 143/91

תקציר

פסק הדין דן בסיווג הכנסה לצורכי מס, תוך הבחנה ספציפית בין הכנסה אקטיבית מעבודה אישית או מעסק, לבין הכנסה פסיבית מהשקעות. בית המשפט דוחה את טענת המערערים כי יש לסווג את הכנסותיהם משכירות כהכנסה אקטיבית, ומעדיף את התשובה כי מדובר בהכנסה פסיבית מנכס בית. ההבדל העיקרי בין סיווגים אלה הוא שיעור המס החל, כאשר הכנסה פעילה נהנית משיעורים נמוכים יותר. השופט מצדד במשיב וקובע כי כל שנת מס עומדת בפני עצמה והסכמים קודמים המסווגים את ההכנסה כנכס בית אינם מחייבים את המערערת במקרה זה. למרות שניתן לטעון נגדם את סיווגם העצמי של המערערים את הכנסותיהם בדו"חות קודמים, עדיין הם רשאים לערער עליה בבית המשפט. לגופו של עניין, השופט קובע כי פעילותה של המערערת בניהול נכסיה המושכרים אינה עולה כדי ניהול עסק. במקום זאת, הן נתפסות כפעילות טיפוסית של משכיר המנסה לשמור על ערך הנכס שלו, ואינן מצדיקות סיווג מחדש של הכנסות השכירות שלו כהכנסה פעילה מעסק. השופט מדגיש את ההבדל בין פעילויות הטבועות בהשכרה, כגון תיקונים ותחזוקה, לבין אלה המצביעות על עסק, כמו קמפיינים פרסומיים או גיוס משקיעים. במקרה דנן, היקף ואופי פעילותה של המערערת אינם מצדיקים סיווג שונה לשנות המס הנדונות. משכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב.