ת"א 29718-09-23

תקציר

בית הדין דן בנאותות הערוץ הפרוצדורלי שנבחר על ידי המבקשת והאם בית הדין לעבודה היה מקום מתאים יותר, אך בסופו של דבר מחליט כי מאחר שיש להתייחס לבקשה לסעד זמני בכל מקרה, ומאחר שהתוצאה ברורה, אין צורך להתעכב על סוגיה זו מעבר לכך. המבקשים ביקשו לעכב את הליכי הבוררות בינם לבין המשיבים, אך בית המשפט דוחה את בקשתם ממספר גורמים. ראשית, חזקה על המבקש, הטוען כי לא היה מודע לתוכנו של המסמך עליו חתם, כי הוא מבין את תנאי המסמך, מה גם שתניית הבוררות מופיעה פעמיים במסמך הנדון. יתר על כן, ניסיונו הרב של המבקש בענף היהלומים מלמד על הבנת הנהלים המקובלים בענף, לרבות שימוש במוסדות הבוררות של הבורסה. בית המשפט דוחה גם את טענות המבקש בדבר היקפה ותחולתה של תניית הבוררות, וקובע כי היא מכסה את הסכסוך הנוכחי וכי הקמת השותפות לאחר שהוסכם על הסעיף אינה מהותית. טענות המבקש בדבר הטיה פוטנציאלית בנוגע ליחסי עבודה ונעדרים צריכות להיות מופנות כלפי הבוררים ולא כלפי בית המשפט. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי סעיף הבוררות מפלה, תוך הדגשת היכרותו של המבקש עם התעשייה ומוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים, ומציין כי סעיף זה מוכר על ידי בתי המשפט ומבטיח הליך תקין. לבסוף, בית המשפט אינו מוצא סיבה להאמין כי הבוררים מוטים, וגם מאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית הבקשה. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית, והאיסור הקודם על מתן פסק בוררות מוסר. המבקש אחראי לתשלום שכר הטרחה של הבורסה ליהלומים והמשיבים השני והשלישי.