דב"ע נב/17 - 4

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך קיבוצי בין מדינת ישראל לבין עובדי הבריאות הממשלתיים המיוצגים על ידי ההסתדרות, בנוגע להתאגדות בתי החולים הממשלתיים. המדינה ביקשה לרשום חמישה בתי חולים ממשלתיים כחברות מוגבלות בערבות. העובדים, שחששו מהשינוי ומהשלכותיו על תנאי עבודתם, פתחו בשביתה. המדינה טענה כי השביתה הפרה את חובת העובדים לשמור על שקט תעשייתי על פי ההסכם הקיבוצי, וביקשה סעד הצהרתי וצווי מניעה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה, והוביל את המדינה לערער על ההחלטה. בית המשפט העליון, ברוב דעות, קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי למדינה, כמעסיק, יש סמכות לשנות את המבנה המשפטי של בתי החולים הממשלתיים. נמצא כי הסנקציות של העובדים מהוות שביתה על פי דיני העבודה, אך לא מדובר בשביתה פוליטית, וכי חששות העובדים היו אמיתיים. עם זאת, השביתה נמצאה בלתי חוקית משום שהיא נגעה להקמת התאגידים כשלעצמה, שאינה עניין של עבודה. בהתאם לכך, הורה בית הדין לעובדים להימנע מהטלת סנקציות הקשורות להקמת התאגידים עד לחתימה על הסכם קיבוצי. אחד השופטים חלק על כך, וטען כי מעשיהם של העובדים היו מוצדקים במסגרת מאבקם המקצועי, וכי יש לדחות את הערעור.