ע"ו 25260-03-11

תקציר

הערעור מתייחס להחלטה שניתנה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר דחתה את תביעת המערער לקבלת הטבות. המערערת, יחד עם אמה, הגישו במקור בקשה להכרה כ"נרדפת" על פי החוק, אך טענה זו נדחתה על ידי הרשות המוסמכת. בהמשך ערערה האם על החלטה זו ותביעתה התקבלה על רקע אלימות מדרגה ראשונה כלפי בן משפחה. הערעור הנוכחי מתמקד בדחיית תביעת הבת. טענת הבת נדחתה על ידי ועדת הערר משני טעמים: ראשית, כי גרסתה של המערערת על בריחה מפחד הגרמנים סותרת את הידע ההיסטורי, ושנית, כי אין די ראיות לאלימות כלפי בן משפחה מדרגה ראשונה, שהיו מזכות אותה בהטבות על פי החוק. במהלך הדיון בערעור העלה המערער גם טענה המבוססת על עילת העוצר, שגם היא נדחתה. המערערת טענה כי הוועדה יישמה באופן שגוי את העקרונות שנקבעו ברע"א 8832/06 וכי הזכאות להטבות יכולה לנבוע מפחד הגרמנים גם ללא טיסה בפועל. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה וכי נסיבותיה אינן מהוות מקרים קיצוניים המצדיקים הטבות. בנוסף, ניסיונו של המערער להציג עילה חדשה של "מתח מרבי וקיצוני" לא צלח, שכן טענה זו לא הוצגה קודם לכן ונעדרה תשתית עובדתית. מאחר שהערעור עסק בעיקר בעניינים עובדתיים, והמערערת לא הצליחה להביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הערעור.