ע"א 436/83

תקציר

בסכסוך משפטי זה תבעו המערערים מהמשיבים פיצויים בגין נזקים הקשורים לצינור מים חיוני להשקיה חקלאית, שנהרס וגרם לכאורה לנבול גידוליהם. המשיבים הגישו תביעה שכנגד, בה ביקשו הצהרה על ביטול הסכם מים נפרד בו היה מעורב אחד המערערים, טענו כי אספקת המים תנוהל באופן בלעדי באמצעות ועד הכפר המקומי והתייחסו לטענות על שימוש מופרז במים כנגד המערערים. שלב המשפט התאפיין בעיכובים משמעותיים שיוחסו למערערים, לרבות שינויים תכופים בייצוג המשפטי. במועד דיון קריטי נמנעו המערערים מלהתייצב, וסיפקו אישור רפואי מפוקפק למחלתו של אחד המערערים, שלא עמד בדרישות הפרוצדורליות. בית המשפט, שחשד בלגיטימיותה של תביעת המחלה, דחה את התביעה העיקרית על סמך תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת דחייה במקרה של אי התייצבות תובע לדיון. למרות שהשופט קמא הסכים בתחילה להחזיר את תביעת המערערים בתנאי של הגדלת ערבות להוצאות, המערערים פירשו באופן שגוי או לא עמדו בדרישה זו, מה שהוביל לכך שהפיטורים המקוריים אושרו. בית המשפט העליון, שהיה חצוי בדעותיו, החליט בסופו של דבר שלא להפוך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. השופט בך, שהתנגד, טען לגמישות בהליך הערעור כאשר יש קשר הדוק בין תביעות שכנגד. הוא סבר כי דחיית תביעתם של המערערים ללא שיקול דעת מלא עלולה לגרום עוול, במיוחד אם לא נפתרו סוגיות הקשורות זו בזו בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד. בתוך כך, תמכו השופטים בן-דרור וברק בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, תוך הדגשת הדבקות הפרוצדורלית והכשלים העקביים של המערערים בהתקשרות, והצביעו על הצורך לקיים את הפיטורים כדי לשמור על יעילות שיפוטית. הם טענו כי הכללים הפרוצדורליים מאפשרים בבירור התקדמות עצמאית של תביעות שכנגד, ודחו את טענת המערערים כמותרת על פי התקנות הקיימות. דעת הרוב שמרה על פסק הדין נגד המערערים, והגיעה למסקנה כי הוא עולה בקנה אחד עם שיקול הדעת והתקדימים השיפוטיים.