ת"א 1656/99

תקציר

התובעת, חברה פרטית, תבעה את הוועדה המקומית לתכנון ובניה (הנתבעת) על כך שלא הוציאה היתר בנייה וגרמה לחברה הפסדים כספיים. המקרה נסוב סביב חלקת אדמה בהרצליה, המוסדרת בתוכניות מתאר קיימות ומוצעות, שהגבילו הוצאת היתרי בנייה. התובע טען כי הנתבע מנע את הבנייה שלא כדין בכך שלא פעל לפי חוק התכנון והבניה, דבר שגרם להליכי תכנון ממושכים. הנתבעת טענה כי התובעת לא מיצתה את כל האפשרויות המשפטיות ותרמה לנזק בחוסר המעש שלה. בית המשפט מצא כי בתקופה הראשונה, משנת 1976 ועד שנת 1988, כאשר התובע לא הגיש בקשות להיתר, הנתבע לא התרשל. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שחוסר המעש של התובע לאחר קבלת האישור העקרוני ניתק את הקשר הסיבתי המשפטי. עם זאת, בתקופה השנייה, משנת 1988 ועד להגשת התביעה, קבע בית המשפט כי הנתבע התרשל. בית המשפט הדגיש כי התנהלות הנתבעת, שהקפיאה את הבנייה מבלי לקבוע תנאים כדין, הייתה בלתי סבירה והפרה את חובת הזהירות. באשר לרשלנות תורמת בתקופה השנייה, דחה בית המשפט את טענות הנתבע וציין כי מעשיו של התובע היו סבירים וכי הנתבע לא הסביר את הנימוקים לדחיית הבקשה להיתר. השופטת דחתה גם את תביעת התובע לנזקים הקשורים להסכם קומבינציה שבוטל וארנונה, אך פסקה לאלון עילם פיצוי בגין הוצאות תכנון ואובדן שני חדרים, בסך 116,161 שקל, לצד 40 אלף שקל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. פסק הדין ניתן לטובת התובעת, והורה לנתבעת לשפות אותה בגין ההפסדים שנגרמו לה בתקופה השנייה.