בג"צ 232/85

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירת בחירות לתפקיד יו"ר לשכת עורכי הדין, שהייתה אמורה להתקיים ב-15 במאי 1985. העותר והמשיב מס' 1 היו מועמדים יריבים בבחירות אלה. לעותר נודע על הסכמים מסוימים שערך המשיב עם רשימות אחרות הקשורות לבחירות ושלח מכתב לחברי הלשכה בו הביע את חששותיו. לאחר שלא קיבל תשובה מהמשיב, הגיש העותר ביום 28.4.85 עתירה לבג"ץ בה ביקש לבטל את ההסכמים ולאסור את ביצועם. בית המשפט דחה את העתירה בעילה של שיהוי בלתי סביר בהגשה. נקבע כי ידיעתו של העותר על ההסכמים החלה עוד בתחילת אפריל, אך הוא לא נקט פעולה מיידית. בית המשפט הדגיש את פוטנציאל הנזק שנגרם מהעיכוב בערעור על ההסכמים, שעלול להשפיע באופן משמעותי על הליך הבחירות ועל הקהילה המשפטית הרחבה. בהתחשב בכך שהעותרת ידעה על ההסכמים במשך כחודש, בית המשפט ראה את השיהוי כמוגזם ומזיק. הודגש כי אין להיגרר למאבק הציבורי בין הצדדים וכי כללי השיהוי משמשים אמצעי למנוע זאת. המבחן האובייקטיבי לקביעת דיני השיהיון נוטה לטובת דחיית העתירה. לפיכך, מבלי להיכנס לגופו של עניין, העתירה נדחתה על יסוד השיהוי הבלתי סביר בהגשתה. שני הצדדים ויתרו על תביעותיהם להוצאות.