עפמ"ק 6653-09-21

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה סביב מקרה שבו הימצאותם של כלי רכב במקומות ספציפיים לא הייתה שנויה במחלוקת, אך המחלוקת נסובה סביב השאלה האם לכלי הרכב היה רישיון בתוקף. היסוד השלילי של היעדר רישיון רכב תקף דרש הוכחה מינימלית מצד התביעה כדי להעביר את נטל הראיה למשיב. למשל, במצבים כמו להוכיח שלנהג אין ביטוח בתוקף, פרקטי יותר לנהג להוכיח שהביטוח קיים. עיקרון זה חל על רישיונות שונים, כאשר התביעה זקוקה לכמות מינימלית בלבד של ראיות כדי להצביע על היעדר היתר נדרש, ולאחר מכן האחריות מוטלת על הנאשם להפריך. פסק הדין מצטט תקדימים משפטיים, תוך הדגשת הלימות הראיות הקטנות כדי לעמוד בנטל המוטל על התביעה בנוגע ליסודות שליליים בעבירה. היא עולה בקנה אחד עם ידע שיפוטי רחב יותר ופרקטיקות ראייתיות, שבהן עותקים של מסמכים ממערכות רשמיות, אלא אם כן הם מאותגרים באופן משכנע, נחשבים תקפים. במקרה זה, בדיקה ראשונית העלתה כי כלי הרכב היו חסרי רישיונות תקפים, מה שעמד בדרישות הראייתיות של התביעה. המשיב נדרש להמציא הוכחות לקיומו של רישיון תקף, דבר שלא עשה, ואף נמנע מלהעיד. בית המשפט מציין כי למרות שהודעת הערעור של התביעה לא התייחסה ישירות לאלמנט השלילי, היא כוסתה די הצורך במצגות סיכום. תעודות ממשרד התחבורה נחשבו אמינות, כפי שהופקו על ידי עובד ציבור ללא יכולת לשנות רשומות ממוחשבות רשמיות. בית המשפט קבע כי הימנעותו של המשיב מלערער על חזקת תקינות זו באמצעות הבאת ראיות סותרות, הביאה לכך שערעור המדינה התקבל. משכך, בוטל פסק דינו הראשוני של בית משפט קמא, הורשע המשיב והתיק הוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן גזר הדין.