ע"א 5883/14

תקציר

הדיון נסוב סביב השאלה האם מכירת כלי הרכב של המערערים בתום תקופת השכירות נופלת בגדרם של סעיפים 96 ו-100(2) לפקודה. סעיף 96 לפקודה קובע כי אם נישום מוכר נכס הון בר-פחת ורוכש נכס חלופי בתוך תקופה קצובה, רשאי הוא לדחות את תשלום המס על רווחי ההון מהמכירה עד למכירת הנכס הנרכש. סעיף זה נועד למנוע את "אפקט הנעילה", המעכב עסקים מלחדש את נכסיהם בשל השלכות מס מיידיות. עם זאת, ההוראה חלה רק על רווחי הון. מאחר שהרווח ממכירת מלאי עסקי מסווג כהכנסה פירותית, ולא רווח הון, לא ניתן להחיל את סעיף 96 על מכירות כאלה. בית המשפט בוחן את מהות המכירות, ועל סמך הנסיבות ומבחני העזר השונים מגיע למסקנה כי מדובר בעסקאות פירותיות ולא הוניות. הבדיקות מתחשבות בגורמים כגון תדירות והיקף העסקאות, המנגנון הארגוני מאחורי המכירות והכוונה וההתנהגות של המוכרים. בית המשפט קובע כי המכירות הן חלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית של המערערים ומניבות רווחים פירותיים. כמו כן, בית המשפט קובע כי סעיף 100(2) לפקודה חל על שינוי ייעוד כלי הרכב מרכוש קבוע למלאי עסקי. סעיף זה רואה שינוי ייעוד בתוך ארבע שנים מיום רכישת הנכס ככזה שאינו מכירה. הכוונה מאחורי סעיף זה היא להבטיח מיסוי ראוי, ומגבלת ארבע השנים היא חזקה מוגדרת. מאחר וכלי הרכב המדוברים הועברו למגרשי מכירה בתוך שלוש שנים מיום הרכישה, שינוי הייעוד אינו מהווה מכירה, והרווח מחושב על ידי הפחתת הפחת. בית המשפט דוחה את טענות המערערים על סמך הצו המנהלי של רשות המסים והתיקון לסעיף 96, וקובע כי הן אינן תומכות בטענתם. מהצו הנשיאותי עולה כי מכירת כלי רכב על ידי חברות השכרה היא בדרך כלל מכירה פורייה, והתיקון לסעיף 96 נועד למנוע שימוש לרעה בסעיף ואין ממנו משתמע כי מכירות קודמות היו בהכרח עסקאות הוניות. סיכומו של דבר, הערעורים נדחים, והמערערים נדרשים כל אחד לשלם את הוצאות המשיב.