עע"מ 7639/20

תקציר

פסק הדין מתמקד בהחלטה לאפשר ערעור הנוגע לתחולת תובענות ייצוגיות בהקשר של ערעור על חוקיות חוקי העזר, ובפרט בהתחשב בתקדים שנקבע בפרשת אל-פאריח. הסוגיה המרכזית הייתה האם ניתן להגיש תובענה ייצוגית מבלי להגיש תחילה התקפה ישירה על תוקפו של חוק עזר באמצעות עתירה מנהלית. פסק הדין בעניין אל-פארח הדגיש כי בדרך כלל, אתגרים משפטיים נגד פעולות ממשלתיות צריכים לעבור דרך התקפה ישירה מכמה סיבות, לרבות יעילות פרוצדורלית ומומחיות בתחום השיפוט. עם זאת, במקרה זה מצא בית המשפט כי נסיבות חריגות – ובפרט התיקונים בחוק העזר שהפכו את ההתקפה הישירה לתיאורטית – מצדיקים עקיפת דרישה רגילה זו. השופט וילנר סבר כי חוסר היכולת לנקוט במתקפה ישירה בשל שינוי חוק העזר מצדיק המשך בתובענה ייצוגית. השופט גרוסקופף, לעומת זאת, טען כי כאשר הן התובענה הייצוגית המנהלית והן העתירה נתונות לסמכותו של אותו בית משפט, הנתפס באופן מסורתי כבית משפט לעניינים מנהליים, אין להחיל את המגבלות מפסק דין אל-פארח, מציע פרשנות רחבה יותר. השופטת ברק-ארז הדגישה את שמירת הקדימות של התקפות ישירות כדי להבטיח תיקון מהיר של סוגיות מנהליות, אם כי ניתן לשקול חריגים כאשר עתירות מנהליות אינן מעשיות. פסק הדין הכיר בהשפעות האפשריות על המדיניות, והמחיש איזון זהיר בין אכיפת חוק מנהלית אפקטיבית לבין המעשיות של תובענות ייצוגיות. בסופו של דבר, הערעור התקבל פה אחד, ואפשר את המשך קיומה של התובענה הייצוגית, אם כי עם פרספקטיבות שיפוטיות שונות לגבי ההשלכות הרחבות יותר על המשפט המנהלי ועל דיני התובענות הייצוגיות.