ע"פ 9902/04

תקציר

הערעור על הרשעתו של המערער ועל גזר דינו בשורה של עבירות מין נדחה על ידי בית המשפט. המערער, שעבר לגור עם אמה של המתלוננת לאחר מות בעלה, הואשם בביצוע מעשים מגונים בשתי קטינות, א' ונ', בין השנים 1992 ל-1995. למרות חוסר עקביות ופסילות בדבריה של א' לאורך השנים, מצא בית המשפט את עדותה אמינה בשל תיאוריה המפורטים והפחד והלחץ שעמדו בפניה מצד המערערת ואמה, שהיו מניפולטיביות וסירבה להאמין לתלונות. עדויות העובדים הסוציאליים איששו את המצוקה הנפשית שחוו המתלוננות ושימשו ראיה תומכת. בנוסף, עדותו של נ' תאמה את עדותו של א', והיא נחשבה אמינה ומחזקת. המערער הכחיש את ההאשמות וייחס אותן לקשירת קשר של משפחת אביהן המנוח של הילדות, אך לא הביא ראיות משמעותיות. מאוחר יותר נטען כי הוא לא התגורר באופן קבוע עם המשפחה עד 1994, אך טענה זו נדחתה בשל חוסר ראיות והודאתו הראשונית במהלך ראיונות במשטרה. בית המשפט דחה גם ערעורים להצגת ראיות מוקלטות בשל חוסר מהימנותן. בסופו של דבר, לא עלה בידי המערער לבסס את הטענה כי ההרשעות התבססו על ראיות שלא הוצגו בכתב האישום. העונש של שמונה שנות מאסר נקבע כראוי בהתחשב באופי העבירות, השפעתן על הקורבנות והצורך בהרתעה. אין די בטיעונים שהציג המערער כדי להפוך את ממצאיו של בית משפט קמא, ומשכך אושר פסק הדין המקורי פה אחד על ידי השופטים.