ה"פ 129/05

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לבעלות על חלקת אדמה בשפרעם. המבקשים, יורשיו של מר נג'יב אבו סמרה, טענו כי הקרקע נרכשה על ידי אביהם בשנת 1946 באמצעות הסכם מכר עם יורשיו של מר תאופיק חוסיין חסון. המבקשים ביקשו מבית המשפט הצהרה המאשרת את בעלותם הבלעדית בקרקע. מרבית המשיבים לא התנגדו לטענת המבקשים, בעוד שחלקם, המיוצגים על ידי עו"ד מאדי דאהר, התנגדו לה. המשיבים התנגדו טענו כי הסכם המכר אינו תקף, וטענו כי הוא זויף וכי חלק מהחותמים היו קטינים בעת החתימה. עוד טענו כי המבקשים התמהמהו יתר על המידה, ובכך ויתרו על זכויותיהם. לאחר בחינת הראיות שהוצגו, פסק בית המשפט לטובת המבקשים. נקבע כי הסכם מכר הקרקע מתוארך לשנת 1946 וכי אביהם של המבקשים, מר אבו סמרה, החזיק ועיבד את הקרקע באופן בלעדי מאז. גם המבקשים וקודמיהם הקימו מבנים על הקרקע ללא כל התנגדות מצד המשיבים. בית המשפט קיבל את טענת המבקשים, לפיה המשיבים המתנגדים היו מודעים להחזקתם ולשימושם במקרקעין במשך עשרות שנים, אך לא העלו כל טענה או התנגדות. חזקה ארוכת שנים זו והיעדר כל ערעור יצרו זכות הוגנות לטובת המבקשים. בית המשפט דחה את טענות המשיבים שכנגד. צוין כי הם לא הצליחו להביא כל ראיה שתתמוך בטענתם לזיוף, למרות שניתנה להם הזדמנות לבחון את הסכם המכר. באשר לתביעת הקטינים, בית המשפט ראה בה שינוי מראית עין, שכן היא לא הוזכרה בתצהירים הראשונים. עם זאת, נדון הדין בנוגע לעסקאות של קטינים, אך בית המשפט הדגיש כי שתיקתם הממושכת של המשיבים והשקעות המבקשים במקרקעין מעוררות שאלות לגבי תוקפה של טענה זו. בסופו של דבר, הכריז בית המשפט על המבקשים כבעלים החוקיים של הקרקע שבמחלוקת והעניק להם את הזכות לרשום את בעלותם. המשיבים המתנגדים חויבו בהוצאות המשפט של המבקשים, לרבות שכר טרחת עורכי דין. פסק הדין חיזק את זכותם של המבקשים להון עצמי, שנבע מהחזקתם הרצופה והשימוש שלהם במקרקעין מאז הסכם המכר משנת 1946.