ע"פ 2799/98

תקציר

המערער הורשע תחילה בניסיון שוד בנסיבות מחמירות בכך ששיתף פעולה לכאורה עם שלושה אלמונים במארב ולשוד נהג מונית על ידי הכנסתו למלכודת. המערער אמנם לא תקף פיזית את הנהג, אך מעשיו העלו חשד למעורבות. עם זאת, בערעור קבע בית המשפט העליון, בהתייחסו לפסקי דין קודמים, כי אין די בראיות הנסיבתיות כדי להוכיח באופן חד משמעי את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. בעוד שהראיות הצביעו על חשד חזק למעורבות, הן לא עמדו ברף המשפטי להרשעה. הסבריו של המערער נמצאו בלתי מהימנים, אך הם לא הפליל אותו באופן נחרץ. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט מצא, הדגישה כי התנהגותו של המערער אמנם תרמה לחשד, אך אין זו הפרשנות הסבירה היחידה למעשיו. השופט ט' אור טען כי מעשיו של המערער מעידים בבירור על שותפות לדבר עבירה, וקבע כי תפקידו היה לפתות את הנהג להגיע למקום השוד. בסופו של דבר, פסק הרוב לטובת זיכויו של המערער מאשמת ניסיון שוד מחוסר ראיות מספיקות, אם כי העונש בגין שהייה בלתי חוקית בישראל נותר בעינו. ההחלטה הדגישה את הצורך ברף ראייתי גבוה בתיקים פליליים לצורך הבטחת הרשעה.