ד"מ 1358-08-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב יתרת ימי החופשה השלילית של העובד בתום יחסי העבודה שלו, והאם ניתן לקזז איזון זה מול המעסיק. העובד המדובר עבד בחברת הסעות שסיפקה שירותים למוסדות חינוך, ולכן עקב אחר לוח השנה של בית הספר עם תקופות של חופשה מרוכזת. המעסיק לקח את העובד לחופשות אלו, גם כאשר לא נותרו לו ימי חופשה, מה שהוביל למאזן שלילי. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית הדין הייתה האם העובד הסכים להסדר זה, במיוחד לאור העובדה שהוא הביא לחופשה כפויה ללא תשלום ולמבנה תשלומים דמוי הלוואה מהמעסיק לעובד עד לסיום העסקתו. בית הדין קבע כי התנהלות המעסיק אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק חופשה שנתית, והדגיש כי הוצאת עובד לחל"ת מחייבת את הסכמתו, אותה יש להוכיח במפורש. במקרה זה, ידיעתו של העובד על הצבירה השלילית והמשך העבודה לא היוו הוכחה מספקת להסכמה. בעוד שהעובד היה מודע ליתרה השלילית, הוא לא הסכים לכך במפורש, והסתמכותו של המעסיק על הסכמה מכללא בהמשך העסקתו לא הייתה מוצדקת. יתר על כן, פעולת המעסיק לנכות את היתרה השלילית בתום ההעסקה ללא הסכמה מראש, במיוחד בהתחשב במספר הימים המשמעותי (כ-48), הייתה בלתי חוקית. לפיכך, בית הדין הורה למעסיק לפצות את העובד בסכום שנוכה בסך 10,684 ₪. החזר זה נתפס כחוקי למרות שגרם לתחושה של כפל תשלום, שכן מעשיו של המעסיק הפרו את עקרונות דיני העבודה. בנוסף, בית הדין דחה את תביעת העובד להחזר שני ימי מחלה, שכן מעדותו של העובד עצמו עולה כי הגיע לעבודה לאחר שהחלים ממחלה, ובכך קטע את תקופת המחלה והתיר למעסיק לבצע ניכויים עבור ימים אלה. לבסוף, בשל ייצוג העובד על ידי ההסתדרות ופסיקת בית המשפט, לא הוצא צו הוצאות.