ע"ב 2115/02

תקציר

התובע, עובד הנתבעת מס' 2, תבע הן את הנתבעת מס' 2 והן את הנתבעת מס' 1 – עמותה הקשורה לנתבעת מס' 2 – בגין תשלומים שונים שנבעו לכאורה מפיטוריו שלא כדין. התובע טען כי פיטוריו נבעו מגילויי שחיתות שלו, ולכן הפרה את חוק הגנה על עובדים. עוד טען כי פיטוריו היו בניגוד להסכם הקיבוצי החל על הנתבעות. מנגד, טענו הנתבעים כי מעסיקו של התובע היה הנתבע מס' 2 בלבד, וכי טענותיו לשחיתות אינן מבוססות. תחילה קבע בית המשפט כי בעוד התובע הועסק על ידי הנתבעת מס' 2, הרי שהתביעה נגד שני הנתבעים הייתה דרך פעולה סבירה בשל מערכת היחסים המעורפלת בין שני הגופים. בהתייחסו לטענת הפיטורים שלא כדין, מצא בית הדין כי התובע לא הוכיח שחיתות כלשהי מצד הנתבעים. כמו כן, נקבע כי התובע לא פעל בתום לב בהגשת חלק מתלונותיו, וכי פיטוריו היו בהתאם להסכם הקיבוצי ולכן כדין. נסיבות פיטוריו של התובע הצביעו אף הן על כך שמדובר בתוצאה של צמצום בכוח, והנתבעים פעלו בתום לב כשהציעו לו תעסוקה חלופית, אך התובע סירב. לפיכך פסק בית המשפט לטובת הנתבעים, והורה לתובע לשלם הוצאות בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪ לשני הנתבעים.