ע"א 2559/06

תקציר

הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בהרצליה לטובת המשיב, שנפגע מרכב כהולך רגל בהיותו קטין. תביעת המשיב לפיצויים מהמערערת, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התקבלה על ידי הערכאה הנמוכה יותר בנימוק שלא ניתן לזהות את הנהג הפוגע וכי הוריו של המשיב הפעילו שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג. המערער טען, כי הוריו של המשיב לא נקטו בשקידה סבירה, וכי יש בחוסר פעולתם כדי לפטור את המערערת מתשלום המשיב לפי חוק תאונות דרכים. הערעור מערער גם על גובה הפיצוי שנפסק על ידי הערכאה הנמוכה יותר, אשר לדעת המערערת מופרז. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית משפט השלום. השופטים הסכימו עם קביעתה של הערכאה הנמוכה יותר, לפיה הוריו של המשיב הפעילו שקידה סבירה, תוך שימת דגש על הנסיבות המקלות של מצבו הקשה של המשיב, ועל מעשיה של אמו לאחר מכן, שהיו סבירים בהתחשב במצב. יתר על כן, קבעו השופטים כי תום ליבה של האם וחוסר זלזול או רשלנות חמורה הביאו לכך שאין לשלול את זכותה של המשיבה לפיצוי. בית המשפט דחה גם את טענת השיהוי של המערערת, ולא מצא כל ראיה לנזק ראייתי שנגרם בעיתוי הגשת התביעה. לבסוף, השופטים לא ראו עילה להתערב בפסיקת הפיצויים של הערכאה הנמוכה יותר, שהייתה בגדר הסבירות. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיב.