ע"פ 28960-04-24

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט בערעורו של מערער שהורשע בתקיפה פשוטה של חסר ישע, מעשה שביצע במסגרת תפקידו המקצועי כמטפל. המערער טען לביטול הרשעתו, בטענה כי הדבר יפגע באופן משמעותי בסיכויי השיקום שלו מבלי לשרת את האינטרס הציבורי. מצד אחד, העיקרון גורס כי יש להרשיע אדם שהוכח כי הוא אשם כדי לתמוך באכיפת הצדק וההרתעה. עם זאת, בית המשפט מכיר בחריגים במקרים שבהם הרשעה תגרום נזק ממשי לשיקום, מבלי לפגוע באופן משמעותי במטרות גזר הדין האחרות. במקרה זה בחן בית הדין לערעורים את חומרתה והשלכותיה החברתיות של העבירה. מדובר בתקיפה של מטפל מקצועי על אדם שנמצא תחת חסותו, מה שעורר חשש משמעותי לעניין ציבורי. עם זאת, שני שופטים, דאוד ובולוס, מצאו כי גילו של המערער, עברו הפלילי הנקי, השתתפותו בתוכניות שיקום, והביעו חרטה המצדיקים את ביטול ההרשעה ולהעדיף שיקום אישי על פני צעדי ענישה. הם הסתמכו על תקדימי מקרים ותיקוני חקיקה שנעשו לאחרונה שאפשרו למקרים דומים להסתיים ללא הרשעה בנסיבות מסוימות. השופטת סילמן התנגדה, שמה בראש סדר העדיפויות את האינטרס הציבורי ואת שלטון החוק, ודגלה בכך שההרשעה תישאר גורם מרתיע. לסיכום, בדעת רוב החליט בית המשפט לבטל את ההרשעה, תוך ציון נסיבותיו הייחודיות של המערער והיעדר מנדט חקיקתי נגד העסקה בגין התקיפה הנאשמת, ובכך לבטל כל מאסר על תנאי שהוטל.