ע"א 501/67

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על צו פשיטת רגל שהוצא נגד משיבה בשל אי תשלום חוב הקשור לנזקים מהפלה שלא כדין. המשיבה, ללא נכסים פיננסיים או הכנסות לאחר שאיבדה את רישיונה לעסוק כמיילדת, הוכרזה פושטת רגל, והפסיקה את הליכי ההוצאה לפועל נגדה. כונס הנכסים הרשמי טען כי בקשת פשיטת הרגל מהווה ניצול לרעה של ההליך, שכן למשיב היה נושה אחד בלבד ולא היו נכסים להקצות. עם זאת, בית המשפט קבע כי קבלת צו פשיטת רגל כדי להימנע ממעצר אינה פוגענית מטבעה, גם אם החייב חסר רכוש. בקשת חייב לפשיטת רגל יכולה להיות תקפה אם היא משרתת מטרה לגיטימית, כגון הבטחת שחרור מרדיפת נושים והימנעות ממאסר, כל עוד היא אינה מכוונת להונות נושים. בית המשפט הדגיש כי אי יכולתו של חייב לשלם את הריביות הקבועות אינה מעידה תמיד על ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל, במיוחד אם אין לחייב את האמצעים לעמוד בו בשל אי כושר כלכלי ממשי. בערעור נטען כי כוונותיה של החייבת הצביעו על שימוש לרעה במערכת פשיטת הרגל, אך בית המשפט לא מצא כל ראיה לכוונה זו, מה גם שהכונס הרשמי לא ביסס טענות לפיהן המשיבה יכולה לשלם את חובותיה. כמו כן, לא היה ערעור מצד הנושה על מצבו הכלכלי של המשיב. לפיכך, צו פשיטת הרגל נותר מוצדק, והדגיש את החשיבות של מתן אמצעים לחייבים במצוקה כדי למנוע מאסר באמצעות שימוש לגיטימי בהגנות פשיטת רגל. בסופו של דבר נדחה הערעור ללא צו להוצאות, והשופטים הסכימו כי לא נעשה שימוש לרעה בהליכים.