ע"א 2207-10-18

תקציר

בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורה של שופמיינד וקיבל חלקית את ערעורו הנגדי של המשיב. התיק נסב סביב השאלה האם שופמיינד הפרה את סעיף 30א לחוק התקשורת בכך ששלחה פרסומות בלתי מורשות. בית המשפט מצא כי שאלת הסכמתה מראש של המשיבה לקבלת הפרסומות של שופמיינד אינה רלוונטית, שכן מדובר בשליחת מודעות לאחר שנשלחה לכאורה הודעת סירוב. למרות שהמשיבה הודתה כי נרשמה תחילה בשופמיינד, לא הובאה כל הוכחה חותכת כי הודעת סירוב נשלחה או התקבלה. מהעדויות עלה כי הודעת הדוא"ל של noanswer, שלטענת שופמיינד נבדקה, לא היוותה כתובת תקפה על פי החוק, ובכך הטעתה את הנמענים בנוגע לזכותם לסרב לפרסומות. משכך, קבע בית המשפט כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין אי מתן אמצעי תקף לסירוב פרסומות, והגדיל את סכום הפיצוי המקורי ל-35,000 ₪. פסק הדין התייחס גם להוצאות, ופסק למשיב 10,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין, כאשר פסק הדין ניתן בינואר 2019 ללא נוכחות הצדדים.