ה"פ 35086-12-13

תקציר

המבקשים, עלי משהראווי ודניאל סולימאני, הגישו תביעה בטענה כי אפרים סולימאני, שנפטר מאז, רכש נכס מסלים משהראווי, ולכן יש להם זכות בנכס, כבעלים הנוכחי או בירושה. המשיב, דוד אוביץ, לעומת זאת, טען כי רכש את אותו נכס מאפרים סולימאני, והייתה לו זכות להחזיק בו. השופטת פתחה בסיכום עדויות המבקשים והמשיב. עלי משהראווי, המבקש הראשון, העיד כי לא ידע את מחיר הרכישה של הנכס, אך היה בטוח שאביו רכש אותו. הוא גם הציג הסכם בכתב יד כמסמך היחיד הקשור לרכישה, והסביר כי למרות שהנכס נמכר בשנת 1994, אפרים סולימאני המשיך להשתמש בו עד שנת 1998, והוא אינו יודע אם סולימאני שילם דמי שכירות עבור תקופה זו. דניאל סולימאני, המבקש השני, העיד כי הנכס עומד ריק משנת 2003. עוד הצהיר כי לא הכיר את המבקש הראשון, וגם אביו לא הכיר אותו. אוביץ, המשיב, העיד כי הנכס היה ריק בעת שרכש אותו, וכי הוא חולק לשני חלקות. עוד אמר כי לפני הרכישה היה לו עורך דין שבדק את מצבו המשפטי של הנכס, ולא מצא כל אינדיקציה למכירה או שעבודים אחרים על הנכס, וכי דניאל סולימאני לא הזכיר רוכשים אחרים. לאחר שמיעת הטיעונים ובחינת הראיות, פסק השופט לטובת המשיב. על פי חוק המקרקעין, העסקה הראשונה במקרקעין קודמת לעסקאות הבאות, אלא אם העסקה השנייה בוצעה בתום לב ונרשמה. במקרה דנן, מצאה השופטת כי ההסכם שהציגו המבקשים כהוכחת רכישה אינו מספיק כדי להוות חוזה מחייב, שכן הוא נעדר פרטים מהותיים ואינו מקיים את דרישת הספציפיות. בנוסף, התנהלות המבקשים לאחר הרכישה הנטענת לא הצביעה על כוונה להחזיק בנכס, שכן במשך ארבע שנים לאחר הרכישה, המנוח והמבקשים נכנסו או החזיקו בנכס. יתר על כן, השופטת שוכנעה כי המשיב פעל בתום לב. הוא ביקש מעורך דין לבדוק את מעמדו המשפטי של הנכס, ורשם הערת אזהרה על העסקה. לעומת זאת, המבקשים לא רשמו את הנכס על שמם ולא נקטו צעדים כלשהם כדי להגן על זכויותיהם הנטענות בו. לפיכך קבעה השופטת כי זכויותיו של המשיב גוברות על אלה של המבקשים, וכי הוא הבעלים החוקי של הנכס. לבסוף, השופט מצא גם כי אפרים סולימאני אישר כדין לבנו, דניאל סולימאני, למכור את הנכס למשיב באמצעות ייפוי כוח. משכך, דחתה השופטת את תביעת המבקשים, וקבעה כי המשיב הוא הבעלים החוקי של הנכס שבמחלוקת. המבקשים חויבו בהוצאות המשיב, שהסתכמו ב-20,000 ₪.