ע"פ 51/76

תקציר

המדינה ערערה על זיכויים של 30 עד 40 צעירים יהודים שעלו להר הבית להתפלל ולשיר. בית משפט השלום בירושלים זיכה את המשיבים מהפרת סעיף 193(1)(ד) לפקודת החוק הפלילי, האוסר על התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. בית המשפט העליון, בפסק דין שחיבר השופט אור, קבע לראשונה כי בעוד שליהודים יש זכות מהותית להתפלל בהר הבית, זכות זו אינה ניתנת לאכיפה ללא תקנות המגנות על שלום הציבור. זכותו של הפרט לחופש דת כפופה לחובת השלטון לשמור על שלום הציבור. לפיכך, התנהלות המשיבים, אשר הפרה לכאורה את השלום, הייתה בלתי חוקית. עם זאת, המצב הנפשי הנדרש להפרת סעיף 193(1)(ד) מתקיים אם ידעו המשיבים כי התנהגותם עלולה לגרום להפרת השלום, דבר שניתן היה לצפות באופן סביר במקרה זה. עם זאת, בית המשפט העלה את שאלת סמכותו בעבירה ex mero motu, לאור סעיפים 2 ו-3 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (מקומות קדושים) 1924, האוסר על בתי משפט פלסטיניים לדון בעניינים הקשורים למקומות קדושים. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לו ספק כבד באשר לסמכותו ולכן העביר את ההכרעה בשאלה זו לשר הדתות. החלטת השר תהיה סופית, ותוצאת התיק תהיה אחת משתיים: (1) אם החליט השר כי לבית המשפט יש סמכות, מתבטל פסק דינו של בית משפט השלום והמשיבים מורשעים; (2) אם החליט ההיפך, בטל ההליך כולו.