בג"צ 206/70

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב זוג נשוי המעורב בסכסוכים מתמשכים, המובילים את האישה להגיש תביעת גירושין נגד הבעל. בעקבות זאת מבטלת האישה את תביעת הגירושין שלה ומגישה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי בירושלים, ואילו הבעל מגיש תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני, ומבקש מבית המשפט להורות לאישה לגור עמו. אם היא מסרבת, הוא מבקש להכריז עליה כמורדת, דבר הכרוך בתוצאות מסוימות על פי ההלכה היהודית. בית הדין הרבני פוסק לטובת הבעל, מה שגרם לאישה לעתור לבית המשפט העליון. בינתיים, בית המשפט המחוזי דוחה גם את בקשת האישה למזונות זמניים, שהתקבלה מאוחר יותר בערעור לבית המשפט העליון. עם זאת, פסיקת בג"ץ קובעת כי האישה אינה מוצדקת בסירובה לחיות עם הבעל וגוזר עליה מורדת לצורך מזונות, אם כי לא באופן פורמלי. על פסק דין זה מערערים בעילה של סמכות, כאשר האישה טוענת כי העניין צריך להתברר בבית המשפט המחוזי בו הגישה את תביעת המזונות שלה. דעת הרוב של בית המשפט העליון, בראשות השופט לנדוי, מגיעה למסקנה כי החלטת בית הדין הרבני נוגעת למזונות בלבד ולכן חורגת מסמכותו הבלעדית. משכך, אין לה כל נגיעה לתביעת המזונות התלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי. פסיקה זו מבוססת על ההבחנה במשפט העברי בין דיני המרדה לבין דיני המזונות. בעוד שהראשונה נושאת השלכות רחבות יותר, האחרונה נוגעת דווקא לפטור את הבעל מתשלום מזונות לאישה שלא מילאה את חובותיה כלפיו. באשר למשמורת הילדים, דעת הרוב גורסת כי האישה הסכימה במשתמע לסמכותו של בית הדין הרבני, והצו המותנה מבוטל בהתאם. השופט י' כהן מסכים עם ממצאיו של השופט לנדוי, אך מביע הסתייגות מהסתירה הפוטנציאלית בין פסק דין זה לבין החלטות קודמות של בג"ץ. הצו המותנה הופך אפוא למוחלט, ומאשר כי פסיקת בית הדין הרבני בעניין מזונות אינה מחייבת את בית המשפט המחוזי, תוך ביטול הצו בדבר סמכות משמורת ילדים.