ע"א 7008/09

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט לערעורים בחן את פסק דינו של בית משפט קמא בעניין פיצוי לקטין שנגרם לו נזק עקב שער כדורגל שלא עוגן כראוי בבית ספר. החלטתו של בית משפט קמא חרגה מהפרקטיקה המקובלת בכל הנוגע לפיצויים בגין אובדן השתכרות וכאב וסבל. ערכאת הערעור הדגישה את מורכבות חישוב הפסד השתכרותו העתידי של קטין עקב נכותו. בית משפט קמא התעלם מנכותו הרפואית של הקטין כגורם בקביעת פיצוי בגין נכות תפקודית. ערכאת הערעור מתחה ביקורת על גישה זו, והדגישה כי עליה להתחשב בחישובים אלה. יתר על כן, בית המשפט הרחיב את האחריות בהרחבה, והטיל על העירייה את האחריות העיקרית לרשלנות, בכך שהיא מודעת לפגם אך לא תיקנה אותו, ובכך גרמה לתאונה. כמו כן הוטלו על המורה והמנהל אחריות בגין הזנחת חובת הזהירות שלהם. נמצא כי משרד החינוך נושא באחריות, אם כי במידה פחותה, לאחר שלא וידא את תיקון ליקוי הבטיחות לאחר הביקורת. בית המשפט הדגיש את הקשיים שמציבים העקרונות המשפטיים הנוכחיים המחייבים אחריות משותפת ומספר חבויות בין עוולות. הדבר מבטיח כי גם אם צד אחד אינו יכול לעמוד בהתחייבותו עקב חדלות פירעון, במקרה זה העירייה, אחרים כמו המדינה באמצעות משרד החינוך עשויים לכסות את הנזקים. החלטה זו עוררה חששות מפני עומס יתר על משאבי המדינה כאמצעי להגנה על הקורבנות, סוגיה שהודגשה על רקע דיונים על האחריות המתפתחת של רשויות ציבוריות בתחום דיני הנזיקין. זאת ועוד, בית המשפט דן גם בסוגיית הרשלנות התורמת של המערער, שהיה קטין בעת התאונה. בעוד הדעות היו חלוקות, הרוב החליט לייחס למערער אשם תורם של 15%, מתוך הכרה בתודעתו ובהקשר התחרותי של האירוע, ובכך להפחית את הפיצוי שלו. הפיצוי הסופי הותאם כדי לשקף את התקלה התורמת הזו.