ה"פ 2599-01-10

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב ההסדרים הכספיים של בני זוג נשואים והבעלות על דירות המגורים שלהם. האישה טוענת כי הייתה הסכמה שבשתיקה בינה לבין בעלה כי נכסיהם, ובפרט דירות המגורים הרשומות על שמה בלבד, יופרדו. מנגד, טוען הבעל כי לא היה הסכם כזה, ומכאן משתמע כי יש לראות בדירות נכסים משותפים. חוק יחסי ממון, החל על בני זוג שנישאו בשנת 1994, קובע כי עם התרת נישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווי נכסיו, למעט נכסים שהיו בבעלותם לפני הנישואין או שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. עם זאת, החוק מכבד גם הסכמי ממון בין בני זוג, לרבות הסכמים מכללא. השאלה המרכזית עליה מבקש בית המשפט להשיב היא האם בני הזוג התכוונו להותיר את הדירות בנפרד כאשר הן נרשמו על שם האישה בלבד. לטענת האישה, הדירות מומנו בעיקר על ידה ועל ידי משפחתה, בעוד שתרומתו של הבעל למשק הבית הייתה מזערית. מנגד, הבעל טוען כי תרם תרומה משמעותית להוצאות הבית ולחשבון המשותף, והנכסים נרכשו מתוך כוונה להיות משותפים. בית המשפט בוחן את נסיבות רכישת כל דירה, לרבות מקורות המימון, כדי לקבוע את כוונת הבעלות. מתברר כי הדירה הראשונה נרכשה לפני הנישואין ומומנה בחלקה על ידי אבי האישה, ואילו הדירה השנייה והשלישית נרכשו במשותף ומומנו באמצעות משכנתאות ומכירת הדירה הקודמת. למרות טענות הבעל, בית המשפט מוצא את עדותה של האישה בדבר הכוונה להפריד בין הנכסים כאמינה יותר. העובדה שהדירות נרשמו על שם האישה בלבד, יחד עם מצבם הכלכלי של בני הזוג בעת הרכישה – התעסוקה היציבה של האישה והיעדר חסכונות או נכסים של הבעל – תומכים בטענת האישה. בית המשפט גם רואה חשיבות בכך שהבעל מעולם לא דרש זכויות בעלות על הנכסים, גם במהלך נישואיהם ההרמוניים. יתר על כן, הסברה של האישה בדבר משכנתא נוספת שנלקחה על דירת המגורים בשנת 2009 נחשב סביר, ודוחה את טענת הבעל להברחת נכסים. משכך, פוסק השופט לטובת האישה, מכיר בקיומו של הסכם מכללא להפרדת רכוש ודוחה את תביעת הבעל. הבעל חויב לשלם לאישה הוצאות בסך 30,000 ₪.