דב"ע 10/98

תקציר

תיק זה נסוב סביב ערעור שהגיש עו"ד אלדד קנטי (המערער) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שדחה את תביעתו לשכר כנגד חברת ציוד דיגיטלי (זק) בע"מ (המשיבה). ליבת המחלוקת נעוצה בחישוב שכרו של המערער בשנת עבודתו האחרונה ובתוקפו של כתב ויתור שנחתם על ידו. **עקרונות משפטיים ורקע עובדתי:** * **מבנה תעסוקה ושכר:** המערער הועסק כאיש מכירות מנובמבר 1990 עד יולי 1994. בתחילה הוא קיבל משכורת קבועה, אך החל מ-1 ביולי 1993 יושם מבנה שכר חדש המבוסס על תמריצים. תחת מערכת חדשה זו, 80% מהשכר מובטח, והשאר מותנה בביצועים. * **התביעה:** המערער טען כי המשיב שינה רטרואקטיבית את חישוב השכר שלו, וכתוצאה מכך נוצר גירעון של 41,972 ₪, שלטענתו לא שולם שכר עבודה. * **כתב הוויתור:** ההגנה העיקרית של המשיב הייתה "כתב ויתור" (הצהרה על סיום העסקה) שנחתם על ידי המערער, בו לא הצהיר על טענות נוספות נגד המעסיק. המשיב גם טען כי הסכום השנוי במחלוקת הוא בונוס לפי שיקול דעת. * **טענות הנגד של המערער:** המערער טען כי כתב הוויתור נחתם לפני שהבין את היקף פער השכר וכי נמסר לו כי הוא נועד רק לשחרור פוליסת ביטוח הדירקטורים. הוא גם טען שמערכת השכר החדשה מהווה הסכם שכר, לא בונוס לפי שיקול דעת, וכי הוא עמד ביעדי הביצועים. **פסק הדין של בית המשפט המחוזי וטיעוני הערעור:** בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער וקבע כי: * כתב הוויתור נחתם לאחר סיום ההעסקה והיה תקף, כפי שהמערערת הבינה את תוכנו והשלכותיו. * המערער ויתר על תביעותיו לתוספת שכר בחתימתו על כתב הוויתור, למרות שהייתה מחלוקת על השכר טרם החתימה. * המסמך המפרט את מערכת השכר החדשה לא היה "הסכם שכר" והמשיב היה רשאי לקבוע את תוכנית התגמול לפי שיקול דעתו. * המערער לא הצליח להוכיח כי עמד ביעדי הביצוע. המערער ערער מכמה נימוקים, ביניהם: * סירוב בית הדין האזורי לקבל מסמכים הרלוונטיים למועד הוויתור וחישובי השכר. * קביעת בית הדין האזורי כי כתב הוויתור נחתם לאחר סיום ההעסקה. * חוסר ידיעתה של המערערת לגבי ניכויי שכר בעת החתימה על כתב הוויתור. * טבעה של מערכת השכר החדשה כהסכם שכר ולא כבונוס. * קביעת בית הדין האזורי כי המערערת לא עמדה ביעדי הביצוע. המשיב טען כי אין להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי וכי הוויתור ושיקול הדעת של הבונוס נקבעו כהלכה. **החלטת בית המשפט לערעורים וניתוח משפטי:** בית המשפט לערעורים, ברוב דעות, דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. * **החלטות ביניים בנושא ראיות:** בית המשפט לערעורים מצא כי בית המשפט המחוזי פעל במסגרת שיקול דעתו בניהול הדיון ולא שגה בהחלטות הביניים שלו בעניין קבלת מסמכים. בית המשפט הדגיש כי בית הדין לעבודה אמנם אינו מחויב באופן מוחלט לדיני הראיות, אך הוא מקפיד על עקרונות ראייתיים כלליים. * **טיבה של שיטת השכר החדשה:** בית המשפט לא מצא עילה להתערב במסקנת בית הדין האזורי כי המערערת הסכימה לשיטת הפיצוי החדשה, שהמשיב היה רשאי לקבוע על פי שיקול דעתו. זה מרמז שהרכיב מבוסס הביצועים נתפס כמבנה בונוס לפי שיקול דעת, ולא כשכר קבוע. בית המשפט גם הסכים במשתמע שהמערער לא הוכיח שהוא עמד ביעדים שנקבעו. * **תוקף הוויתור:** יש לציין כי המשנה לנשיא י' אליאסוף הצהיר כי לאור הממצאים לגבי מבנה השכר והביצועים, "אין צורך להתייחס לשאלת תוקפו של הוויתור". מכאן עולה כי גם אם הוויתור ייבדק, הבסיס העיקרי לדחיית הערעור נשען על היעדר זכאות מוכחת לשכר הנתבע על פי השיטה החדשה. **דעה חולקת (הנשיא ש' אדלר):** הנשיא ש' אדלר הציג חוות דעת חולקת המתמקדת ב**המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה בנוגע לוויתור**. הוא הדגיש כי הוויתורים מקבלים תוקף רק בנסיבות חריגות ודורשים בחינה מדוקדקת. הוא תיאר מספר עילות שבגינן ניתן לפסול ויתור, כולל: * חוסר בהירות ועמימות. * חוסר הסבר או הבנה מצד העובד. * היעדר חשבונית סופית המפרטת את התשלומים בעת החתימה. * פגמים במסמך הוויתור עצמו. * הופעת מחלוקות שלא היו ידועות בזמן החתימה. הנשיא אדלר זיהה מספר ליקויים פוטנציאליים במקרה הנוכחי, כגון: * היעדר "הצעת חוק סופית". * היעדר מועד לכתב הוויתור וסירוב בית המשפט המחוזי לקבל ראיות בנקודה זו. * האפשרות שהעובד לא הבין נכון את היקף הוויתור בשל התייחסותו לפוליסה ספציפית. על סמך ליקויים פוטנציאליים אלה, הגיע הנשיא אדלר למסקנה כי יש להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של תוקפו של כתב הוויתור. **מסקנת הרוב וחדשנות משפטית:** הרוב, שכלל את המשנה לנשיא י' אליאסוף והנציגים ד' פרנקל וח' דודאי, דחה את הערעור. השופט א' רבינוביץ' הסכים עם הפיטורים, והדגיש כי למעסיק הייתה סמכות לשנות יעדים וכי המערערת לא עמדה בהם. החידוש המשפטי, או ליתר דיוק, יישום העקרונות המשפטיים הקיימים במקרה זה טמון בהדגשת בית המשפט על זכותו של המעסיק לקבוע ולשנות מבני תגמול מבוססי תמריצים, בתנאי שהעובד מסכים. התייחסותו של בית המשפט לממצאים העובדתיים של בית הדין המחוזי בדבר הסכמת המערער לשיטת השכר החדשה ואי עמידתו ביעדים, היוו את הבסיס העיקרי לדחיית הערעור. בעוד שהנשיא אדלר הדגיש את הבדיקה המחמירה המופעלת על הוויתורים, החלטת הרוב מצביעה על כך שכאשר התביעה הבסיסית לשכר עצמה אינה מוכחת בשל אופי מבנה התגמול המוסכם וקריטריוני הביצוע שלא התקיימו, תוקפו של הוויתור הופך למשני.