רע"א 519/08

תקציר

בית המשפט שקל בקשת רשות ערעור כאילו כבר ניתנה רשות, והחליט כי יש לקבל את הערעור בחלקו. ההתמקדות הייתה בתקנה 513, המתווה את חישוב הוצאות המשפט כאשר הוצאות אלה מוטלות ללא ציון סכומים. אולם, תקנה זו לא חלה כאן משום שבית המשפט כבר נקב בהוצאות אך דחה את התשלום עד לתוצאות ההליך העיקרי. המבקשים עשו שימוש שגוי בתקנה 513 כבסיס לעתירתם, ובית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבים לא היו צריכים להסתמך על תקנה זו לצורך קביעת החייב בתשלומים. במקום זאת, הדרך המתאימה לבעלי דין היא באמצעות רשויות ההוצאה לפועל, או שהם יכולים להגיש בקשה לסעד הצהרתי במקרים המתאימים. בית המשפט הכיר בכך שהמשיבים לא נקטו מלכתחילה בנתיבים פרוצדורליים ראויים, וציין כי לו היו ננקטים ההליכים הרגילים, הייתה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין. למרות טעויות פרוצדורליות, החליט בית המשפט לבחון לגופה של ההחלטה בשל הנסיבות המורכבות והתדיינות משפטית ענפה שהתנהלה. בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על הפרקטיקה של פסיקת הוצאות משפט "בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי", והדגיש בעיות מובנות כגון זיהוי הצד הזוכה כאשר תביעות ותביעות שכנגד מתקבלות או נדחות באופן חלקי. בית המשפט קבע כי המבקשת זכאית להוצאות בגין צו המניעה הזמני משום שבקשת המשיבים לא צפויה להצליח, ואילו המשיבים זכאים להוצאות בגין בקשות הקשורות לשאלונים ולראיות. למרות שהערעור התקבל בחלקו, בית המשפט לא פסק הוצאות למבקש בשל שפה בלתי הולמת בה נעשה שימוש בהגשות.