ת"א 47099-06-11

תקציר

התובעת, חברת הסעות, תבעה את הבנק הנתבע על סך 15 מיליון ₪ פיצויים שנגרמו לכאורה בגין הפרת חוזה של הבנק, עשיית עושר שלא כדין, דיני בנקאות ודיני נאמנות. החברה טענה כי הבנק הפר את התחייבויותיו כלפיה בכך שלא חידש הלוואה, סירב להאריך שתי עסקאות פורוורד וסירב לשחרר שעבודים על נכסיו. החברה טענה כי נגרמו לה הפסדים כספיים ניכרים כתוצאה מכך. הבנק הכחיש את הטענות וטען כי החברה הפרה את תנאי ההלוואה. בית המשפט מצא כי פעולות הבנק היו סבירות בנסיבות העניין. נקבע כי החברה לא העמידה ביטחונות מספיקים להלוואה, כפי שהוסכם בחוזה. הבנק היה רשאי לסרב לחדש את ההלוואה ולדרוש פירעון, שכן הוא נתן לחברה הודעה מוקדמת והחברה לא עמדה בהתחייבויותיה. באשר לעסקאות הפורוורד, מצא בית המשפט כי הבנק פעל באופן סביר בכך שמסר לחברה הודעה והעמיד את ההלוואות לפירעון. החברה לא הצליחה להעמיד את הביטחונות הנדרשים ואף לא עמדה בהתחייבויותיה להעביר כספים לחשבון תוך שמירה על פיקדונות נזילים. בנוסף, קבע בית המשפט כי הבנק לא מנע מהחברה לשחרר שעבודים על נכסיה לצורך קבלת אשראי מבנקים אחרים. החברה לא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים בשל סירובו לכאורה של הבנק לשחרר את השעבודים. גם תביעת החברה לפיצויים נדחתה, שכן היא לא נתמכה בראיות מספיקות. למרות שדחה את התביעה, בחר בית המשפט שלא להורות לתובע לכסות את הוצאות הבנק, בהתחשב במערכת היחסים הטובה ארוכת השנים בין הצדדים. שני הצדדים היו צפויים לשאת בעלויות שלהם.