ת"א 29624-12-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שני הסכמי פשרה משנת 1982 ומשנת 1993, הנוגעים לחילופי בעלות בחלקות בין מספר צדדים. ההסכם הראשון, בין מדינת ישראל לבין אליאס חנא שאהין, קבע כי שאהין יעביר קרקעות למדינה, ובתמורה תעביר המדינה 32 דונם לבעלותו של שאהין. ההסכם השני כלל מכירה, במסגרתה רכשו ולרי שראב בן מיכאל וטל רחלי בת יאיר את הזכויות בקרקע ששאהין היה זכאי לקבל ממדינת ישראל. עם זאת, הבעלות על הקרקע מעולם לא הועברה לשראב, מה שהוביל לשורה של תביעות. פסק הדין דוחה את טענתו של שראב לביטול הסכם הפשרה השני, שקיבל תוקף כפסק דין בשנת 2008. השופט קובע כי ניסיונו של שראב לבטל את פסק הדין, שבא בעקבות נכונות המדינה להעביר את הקרקע, לוקה בחוסר תום לב. כמו כן, השופט קובע כי שראב לא הוטעה על ידי המדינה בנוגע לשינוי ייעוד הקרקע. במקום זאת, שראב היה צריך לבצע בדיקת נאותות, במיוחד לאור העובדה שהמידע היה זמין לציבור. עם זאת, המדינה מצווה להעביר את הבעלות והחזקה בחלקה לשראב בתוך מועדים מוגדרים. אם המדינה לא תעמוד במועדים אלה, הסכם הפשרה השני ופסק הדין המקביל לו ייחשבו בטלים, מה שיזכה את שראב בהחזר התשלום לשאהין, יחד עם נזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. השופטת מסכמת בדחיית התביעה, ללא צו להוצאות, ומדגישה כי אי עמידה של המדינה תביא לביטול ההסכם ולתוצאות משפטיות בהמשך.