ע"פ 433/77

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של אונס וחבלה חמורה שבוצעו בילדה בת שמונה. בית המשפט המחוזי בנצרת זיכה את המשיב מאשמות אלה, והוביל את המדינה לערער. בית המשפט העליון קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל במידה מספקת את עדותו של חוקר הנוער שראיין את הילדה וילדים נוספים. בית המשפט הדגיש כי התרשמותו של החוקר ממהימנותו של הילד היא ראיה חיונית שבית המשפט המחוזי היה צריך להביא בחשבון. בנוסף, ציין בית המשפט כי שאלות ייעוץ שנשאל על ידי החוקר במהלך החקירה לא פסלו את עדותו של הילד. על פי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנה על ילדים), עדותה של הילדה, שנרשמה על ידי החוקר, יכולה להתקבל כראיה בבית המשפט. בית המשפט מצא כי זיהויה של הנערה את המשיב כתוקף עולה בקנה אחד ונתמך בראיות אחרות, לרבות כתמי דם על תחתוני ומכנסיו של המשיב, וכן בעדויות אמה של הילדה, גיסתה ואחיותיה של המשיב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והמשיב הורשע באונס הקטינה. עוד קבע בית המשפט כי החבלה החמורה שנגרמה כתוצאה מהאונס אינה מצדיקה אישום או הרשעה נפרדים. הערעור התקבל אפוא והמשיב הורשע.