ת"א 30357-07-20

תקציר

התובעים והנתבעים התקשרו בעסקת מקרקעין וחתמו על מזכר הבנות המפרט את התנאים. התובעים טענו כי מזכר זה מהווה הסכם מחייב וביקשו מבית המשפט לאכוף אותו. עם זאת, השופט קבע כי המזכר אינו חוזה מחייב אלא שלב במשא ומתן, תוך שהוא מצטט את לשון המזכר עצמו, את התנהלות הצדדים לפני ואחרי חתימתו ואת עדויותיהם. השופטת ציינה כי בתזכיר צוין במפורש שתוקפו מותנה בהסכם מפורט, שלא התממש מעולם. בנוסף, פעולות הצדדים, לרבות אי תשלום מלא של התובעים, הצביעו על חוסר מחויבות לתזכיר. השופטת דחתה גם את טענות התובעים בדבר זכות הנאה בנכס והיתר בלתי חוזר להשתמש בכביש בנימוק, ולא מצאה ראיות משכנעות ואישרה את מסמכי הנתבעים המעידים אחרת. עם זאת, השופט פסק לטובת התובעים בנוגע לתביעתם להשבת הכספים ששולמו, והורה לנתבעים להשיב 450 אלף שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בתוך 60 יום. כמו כן חויבו התובעים בהוצאות הנתבעים ובהוצאותיהם. בסיכומו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי התזכיר אינו ניתן לאכיפה כהסכם מקרקעין ודחתה את תביעת התובעים, תוך שהיא מקבלת רק את התביעה להשבת תשלומיהם.