ע"א 112/70

תקציר

נסובה של הפרשה דירת שני חדרים בבת ים ששכר המערער, אליעזר די-יונג, בשנת 1943 מהממונה על רכוש האויב. בהמשך נמכר הנכס לאדם פרטי ולאחר מכן לחברה בע"מ. המשיבים, יצחק וחנה סטרולוביץ, הם בעלי מניות בחברה זו. משפחת סטרולוביץ', הכוללת שלוש בנות ובן המשרת בצבא, מתגוררת בדירת שני חדרים באותו בניין שבו שוכנת דירתו של די-יונג. המשיבים תבעו את פינויו של די-יונג, בנימוק של צורך עצמי לפי סעיף 36(7) לחוק הגנת הדייר תשט"ו-1955. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת המשיבים, והובילה את די-יונג לערער. הטענה העיקרית שהציג הצוות המשפטי של די-יונג הייתה כי המשיבים אינם זכאים להיות "משכירים" על פי החוק, שכן החברה נרשמה כבעלת הבית החוקית. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי המונח "משכיר", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר, אינו שם נרדף לבעלים הרשום של הנכס. במקום זאת, בית המשפט קבע כי המשכיר נקבע על ידי מי שכר את הנכס מלכתחילה, ובכך ניתק את יחסי המשכיר-שוכר מדיני הקניין. במקרה זה, בעל הבית הראשוני היה הממונה על רכוש האויב. מכיוון שהמצב הנוכחי כבר לא היה כרוך ביחסי חכירה חוזיים, די-יונג החזיק בחכירה על פי החוק. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבים, לאחר שתפסו את מקומו של המשכיר הראשוני, הם אכן בעלי הבית החוקיים על פי החוק. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת בא כוחו של די-יונג כי המשיבים ביקשו פינוי לצורך הקמת בניין נוסף, והדגיש כי הצורך של המשיבים בבית גדול יותר היה מבוסס דיו. פסק הדין הורה על פינויו של די-יונג, פסק לו פיצוי בסך 20,000 לירות עבור רכישת בית מגורים חלופי והורה לו לשלם למשיבים 600 לירות שכר טרחה.