בש"פ 822/99

תקציר

הבקשה התמקדה בשיקול דעתו של בית המשפט העליון ליתן ארכות להגשת ערעורים פליליים לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט הדגיש כי ההליך הפלילי נועד להגיע לחקר האמת, להרשיע את האשמים ולזכות חפים מפשע, אך גם לכלול כללים פרוצדורליים לבניית הליכים משפטיים. היא הכירה בזכותם של מורשעים לערער כדי לתקן טעויות שיפוטיות פוטנציאליות, ואיזנה זאת עם הצורך בסופיות פרוצדורלית, המחייבת בדרך כלל הגשת ערעור תוך 45 יום ממתן פסק הדין. בניגוד להליכים אזרחיים שבהם סגירה בזמן מיטיבה עם כל הצדדים, תיקים פליליים מדגישים גם את ידיעת הציבור על אשמתו או חפותו של נאשם. לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מושם דגש רב יותר על זכויות הפרט, ובפרט על זכותו של הנאשם לערער על החלטות משפטיות, ובכך להעדיף את הצדק והאמת על פני הסופיות הפרוצדורלית. בית המשפט קבע כי גישה זו אינה צריכה להעדיף יתר על המידה את הנתבעים, אלא להבטיח שמירה על זכויות יסוד בהקשרים פרוצדורליים. בית המשפט העליון, בציינו אי הבנה של בא כוח המבקש לגבי הדרישות הפרוצדורליות, בחר להתיר את ההגשה המאוחרת, תוך שהוא מדגיש כי טעויות פרוצדורליות קלות אינן צריכות להשפיע על גורלו של נאשם. לפיכך, בית המשפט נתן ארכה להגשת הערעור, וחייב את הגשת ההודעה בתוך 30 יום, תוך שימת דגש על גמישות פרוצדורלית המעוגנת בחוק היסוד.