ע"ע 16128-10-15

תקציר

המקרה נסוב סביב זכאותו של עובד עירייה, שעבד כנהג חומרים מסוכנים, לפיצוי בגין שהייה בכוננות מחוץ לשעות העבודה. העובד טען כי עליו לקבל תוספת שכר בגין היותו בכוננות על פי חוק העבודה, ובפרט סעיף 27.8, המתווה פיצוי לעובדים בכוננות ברשויות המקומיות. על פי הכתבה, עובדים הנדרשים להיות בכוננות בבית מסיבות הקשורות לעבודה לאחר שעות העבודה זכאים לתשלום. העירייה, לעומת זאת, טענה כי זמן הכוננות של העובד אינו נחשב ל"ערנות" כהגדרתה בפקודת העבודה, וכי גם אם כן, העובד הסכים להסדר אחר – הסכם 96 – שנים רבות קודם לכן, אשר אינו מזכה אותו בתשלום נוסף עבור זמן כוננות. בנוסף, העירייה הדגישה כי עומס הכוננות של העובד הוא מינימלי, ולכן כל פיצוי צריך להיקבע בהתאם להסכם הקיים. בית הדין פסק לטובת העירייה, וקבע כי זמן הכוננות של העובד אינו מהווה "ערנות" כהגדרתה בפקודת העבודה, שכן החוק מחייב נוכחות פיזית של העובד בבית, דבר שלא היה דרישה במקרה זה. כמו כן, בית המשפט נתן משקל להתנהלות הצדדים, שהגיעו להסכם קודם ופעלו תחתיו שנים רבות, דבר המעיד על הסכמתם לתנאיו. עוד ציין בית הדין כי נטל הכוננות בפועל של העובד הוא נדיר ביותר, ולכן התביעה לפיצוי גבוה אינה סבירה או הגיונית. לפיכך, העובד לא היה זכאי לכל פיצוי נוסף מעבר למה שכבר קיבל על פי ההסכם הקיים. העירייה הגישה גם עתירה נגדית, בה ביקשה מהעובד לכסות את הוצאותיו ושכר טרחתו, אך בית המשפט דחה אותו, אם כי ציין כי ניתן היה לחייב את העובד בהוצאות העירייה בבית הדין האזורי. הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, ונפסק כי העובד ישלם את הוצאות העירייה בסך 15,000 ₪.