ת"א 3004/09

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בשתי בקשות הנוגעות לסכסוך בין מבקש לבין שלושה משיבים שהיו מעורבים בניהול מסעדה יחד. המבקש ביקש לרכוש 20% מהון המניות של המסעדה והלווה לחברה 150 אלף שקל. לאחר חילוקי דעות, ביקש המבקש לעזוב את החברה ולהחזיר את ההלוואה. משהדבר לא ניתן, החל המבקש לפעול באופן משבש על מנת לאלץ את המשיבים לרכוש את מניותיו ולפרוע את ההלוואה. הדבר הוביל לקריסת מערכת היחסים ולתביעה משפטית. המבקש ביקש מבית המשפט לאשר פסק בורר שיורה לכל שלושת המשיבים לפרוע את ההלוואה בתוספת פיצויים בסך 30,000 ₪ נוספים. משכך, ביקשו המשיבים לבטל את פסק הבורר, בטענה כי הבורר חרג מסמכותו ופעל בניגוד לראיות ולדין. לטענתם, המבקש ביקש את החזר ההלוואה רק משניים מהמשיבים ולא מהחברה עצמה, וכי לבורר אין זכות להורות לכל שלושת המשיבים לפרוע את ההלוואה. בנוסף, הם טענו כי הבורר לא העריך באופן הוגן את האחריות להתנהגותו המשבשת של המבקש וכי ביסס את החלטותיו על ראיות שלא הוצגו. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות המשיבים. נחה דעתו כי הבורר פעל במסגרת סמכויותיו, לא היה כבול לסדרי דין בבית המשפט או לדין המהותי, וביסס את החלטותיו על החומרים שהוצגו בפניו. השימוש שעשה הבורר במונח "שותפות" במקום "חברה" היה מכוון ומעיד על הבנתו את התנהגות המשיבים. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם הערכת הבורר כי המשיבים 1 ו-2 נושאים באחריות העיקרית לקריסת היחסים ולהכרעתם החד-צדדית. בית המשפט הגיע למסקנה כי הבורר ניהל הליך הוגן וצודק ולכן דחה את בקשת המשיבים לבטל את פסק הבוררות ונעתר לבקשת המבקש לאישור הפסק.