עב"ל 5104-09-16

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב דחיית טענתה של עובדת כי יש להכיר בפגיעתה כתוצאה מנפילה בחדר האמבטיה של חדרה במלון במהלך השתלמות בעבודה כתאונת עבודה. בית הדין האזורי פסק נגדה בעבר, ומיקד את החלטתו בקביעה כי הפגיעה לא התרחשה במהלך פעילות "אגבית עבודה". המערערת טענה כי כל פעולה המתרחשת בתוך המלון בו התקיים הקורס צריכה להיחשב כתאונת עבודה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין לעררים, שקבע כי אמירה גורפת כזו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות של בית הדין לעבודה. השופטים הדגישו את חשיבות בחינת הקשר הסביר בין הפעילות לצרכי העבודה, הנקבע במבחן דו-שלבי. השלב הראשון בוחן את הפעילות בכללותה ואת הקשר שלה ליצירה, ואילו השלב השני מתעמק בפעילות הספציפית בזמן האירוע. בית הדין לעררים התמקד בשלב השני, ובחן האם פעילות הרחצה מקיימת את הקשר הנדרש להכרה כתאונת עבודה. השופטים הגיעו למסקנה כי מיקום האירוע (חדר פרטי במלון) בשילוב אופי הפעילות (רחצה יומית לשם היגיינה אישית) והיעדר זיקה פרוגרסית הדוקה בין הרחצה לבין מטרות הקורס, יוצרים חזקה כי הפגיעה אינה תאונת עבודה. עוד הדגישו כי המערערת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע, ולא הוכיחה סיכון עודף עקב הרחצה במהלך הקורס בהשוואה לסיכונים הטבעיים הכרוכים ברחצה בכלל. בנוסף, בית הדין לערעורים הבחין בין מקרה זה לבין פסיקות קודמות, וציין כי רחצה בחדר מלון פרטי שונה מארוחות משותפות במרחב הציבורי במהלך קורסים הקשורים לעבודה. בסופו של דבר נדחה הערעור, מה שחיזק את החלטת בית המשפט המחוזי.